פסק-דין בתיק ע"פ 46883-01-11

א.         לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט יחיאל ליפשיץ), מיום 20.9.2010, בת"פ 14950-12-08 לפיה הורשע המערער, יליד 25.6.1978, בעבירות של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין") וכן נהיגה פוחזת של רכב, עבירה לפי סעיף 338(א) (1) של חוק העונשין. בנוסף מתייחס הערעור לגזר דינו של בית משפט קמא מיום 23.12.2010 לפיו נדון המערער למאסר בפועל של 18 חודשים, וכן מאסר מותנה של 6 חודשים למשך 3 שנים מיום שיחרורו, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור כל עבירת רכוש, וכן עבירה של נהיגה פוחזת ברכב.

ב.         העובדות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

בכתב האישום נטען שבתאריך 10.3.2008, סמוך לשעה 02:30 לפנות בוקר, גנב המערער מרח' לאון בלום שבחיפה רכב מסוג ב.מ.וו. (להלן - "הרכב") השייך למתלונן בכך שהמערער פתח את הרכב והניעו באמצעות מפתח מותאם, ונמלט עם הרכב מן המקום כשהוא נוהג ברכב ללא רשות הבעלים (המתלונן) ובנסיבות המצביעות על כוונתו לשלול את הרכב מבעליו לצמיתות.

עוד נטען בכתב האישום שהמערער נהג ברכב במהירות מופרזת, חצה צמתים באור אדום, כשהוא מסכן את חייהם של המשתמשים בדרך, וכאשר הבחין בשוטרים שדלקו אחריו וסימנו לו לעצור כשהם משתמשים באמצעי זיהוי משטרתיים ומפעילים מערכת כריזה, האיץ המערער את מהירות נסיעתו, ונסע בצורה פראית מבלי ששעה לקריאות השוטרים שדלקו אחריו וקראו לו לעצור. בהגיע המערער לצומת סומך הוא עצר את הרכב ונמלט מן המקום.

ג.          בהכרעת הדין מציין בית משפט קמא שהמערער הודה בעובדות המיוחסות לו בכל הנוגע לעבירה לפי סעיף 338(א)(1) של חוק העונשין, כך שהרשעתו בעבירה זו אינה עומדת עוד לדיון.

באשר לעבירת הגניבה, העובדות הצריכות לעניין הינן אלה: עובר לאירוע נשוא כתב האישום, היתה היכרות קודמת בין המערער לבין המתלונן. המערער עבד, לטענתו, הן כשכיר במוסך בחיפה והן כעצמאי במוסך השייך לו והמצוי ליד ביתו בכפר יאסיף. על רקע זה, ביקש המתלונן מן המערער להחליף לו את תיבת ההילוכים שברכב (שנת ייצור 1986) מתיבת הילוכים אוטומטית לתיבת הילוכים ידנית. מדובר, כך נקבע, ברכב ייחודי ונדיר יחסית.

גירסת המתלונן היא שימים ספורים לאחר שקיבל את הרכב מן התיקון הנ"ל, בעת ששהה בדירתו בחיפה בסמוך לשעה 02:30 לפנות בוקר, נגנב רכבו וזהותו של הגנב נודעה לו רק מאוחר יותר מדיווחי המשטרה ורק אז גילה שגנב הרכב, הוא המכונאי שהחליף את תיבת ההילוכים מספר ימים קודם לכן.

ד.         שונה גירסתו של המערער. לדבריו, נותר המתלונן חייב לו סכום כסף מסויים בגין תיקון הרכב. מספר ימים מאוחר יותר, באקראי, נתקל המערער במתלונן. היה זה, כך טען המערער, בסביבות השעה 02:30 לפנות בוקר, כשנסע המתלונן ברכבו ליד ביתו שבחיפה, וגם המערער נסע ברכבו. בין השניים פרץ ויכוח שגלש לאלימות ובסופו של דבר, נטל המערער את רכבו של המתלונן מתוך כוונה "לעכבו" עד אשר ישולם לו החוב. 

ה.         בית משפט קמא שמע את העדויות ומסכת הראיות נפרשה בפניו במלואה הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה. לאחר שפירט את הראיות שהובאו בפניו, ולרבות גם את האמור בדו"חות הפעולה של השוטרים, קבע בית משפט קמא שעיון בגירסת המערער מצביעה כי גם לשיטתו הוא "לקח" את רכבו של המתלונן לאחר שקדם לכך ויכוח מילולי שגלש למאבק פיזי. לדברי המערער הוא מומחה באומנות לחימה ולא היתה לו בעיה להתגבר הן על המתלונן והן על חבריו של המתלונן בכוחות עצמו.

ו.          בית משפט קמא קבע שהוא דוחה את גירסתו של המערער כבלתי מהימנה. בנוסף, גם דוחה בית משפט קמא את ניתוחו המשפטי של המערער אודות "זכותו לקחת" את הרכב, כשניתוחו זה של המערער מתבסס על גירסתו העובדתית, והרי גירסה זו דחה בית משפט קמא כבלתי מהימנה.

ז.          עמדת הסניגור בפני בית משפט קמא (כמו גם בפנינו) היתה כי המערער מימש את זכותו החוקית לעכבון. לדעת הסניגור, בהסתמך על סעיף 11(ד) של חוק המיטלטלין, תשל"א - 1971, פוקעת זכות העיכבון אם הוציא הנושה את המיטלטלין משליטתו מרצונו, כשהדגש הוא על המילה "מרצונו" ואילו בענייננו, כך טוען הסניגור, גירסת המערער היא שהמתלונן נמלט עם רכבו ממוסכו בטרם הסדרת החוב, ולכן קמה למערער זכות עכבון, לרבות נקיטה באמצעים סבירים כדי לעכב את הרכב.

ח.         בית משפט קמא דחה עמדתו זו של המערער בציינו שאחד המאפיינים של זכות העכבון הוא שהיא נתונה למי שיש לו חזקה בנכס המעוכב. הכלל הוא שבהעדר חזקה - אין עכבון. עוד עמד בית משפט קמא על כך שמי שמממש את זכות העכבון פועל בעשיית דין עצמית ולכן הפרשנות של זכות זו חייבת להיות מצומצמת ביותר.

בית משפט קמא מציין כי המערער, לגירסתו, מימש את "זכותו" באמצעות הפעלת אלימות וכוח. דא עקא, בית משפט קמא דחה את גירסתו העובדתית של המערער והוסיף שבדרך הפעולה כפי שתיאר אותה המערער בגירסתו, אין דבר וחצי דבר עם זכות העיכבון הקבועה בחוק (סעיף 11 לחוק המיטלטלין, וכן סעיף 5 בחוק חוזה קבלנות, התשל"ד - 1974).

ט.         מוסיף בית משפט קמא שהמערער, אשר לגירסתו המתלונן נותר חייב לו כספים, ובנוסף אותו מתלונן גם הוציא את הנכס מרשותו של המערער שלא כדין (הכל לגירסת המערער), צריך היה לפנות לרשויות כדי שאלה יכירו בזכותו של המערער לעכבון. הפעלת אלימות מצד המערער, על פי גירסתו הוא, כנגד שלושה אזרחים באמצע הרחוב, אין לה ולא כלום עם מימוש זכות העכבון.

בית משפט קמא לא ראה לנכון לדון במהות העבירה שהמערער ביצע למעשה על פי התיאור העובדתי שבגירסתו, וזאת מן הטעם שבית משפט קמא דחה את הגירסה העובדתית של המערער.

י.          בית משפט קמא הוסיף וקבע שעלה בידי המשיבה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר, וציין שעדויות המתלונן וחברתו היו אמינות ומהימנות.

            לעומת זאת, קבע בית משפט קמא שגירסתו של המערער, וכן כלל נסיבות האירוע, מוליכות למסקנה שגירסת המערער איננה גירסת אמת. בית משפט קמא דחה את ההסבר שנתן המערער אודות האופן האקראי בו הגיע "בשילוב מופלא של זמן ומקום" למפגש עם המתלונן ועם רכבו בסביבות השעה 02:30 בלילה.

י"א.      המערער ביקש להסתייע בעניין זה בעדות חברו אמיל אבו עקל. לגירסת המערער התקשר אליו חברו אבו עקל כשהיה בדרך לכפר יאסיף, ומסר לו שהוא נמצא בכרמל ללא רכב, וביקש כי המערער יסיע אותו מחיפה לכפר יאסיף. נוכח בקשה זו הסיע המערער את רעייתו לכפר יאסיף, וחזר לחיפה כדי לאסוף את חברו אבו עקל. המערער נתן לאבו עקל לנהוג ברכבו, וכשנסעו ברחוב לאון בלום לכיוון הצ'ק פוסט הם נתקלו באקראי ברכבו של המתלונן כשהלה נוהג בו, וברכב נמצאים שני חברים של המתלונן.

            לגירסת המערער, במפגש זה התפתח ויכוח בינו לבין המתלונן וחבריו, שאף גלש לעימות פיזי ובמהלכו אמר המערער למתלונן שאם לא יקבל את כספו הוא ייקח את הרכב, ואכן, כך היה. המערער נכנס למושב הנהג ברכב, כשהמתלונן מנסה לשלוף את המפתח ממתג ההתנעה. בשלב זה החלה האזעקה לפעול ואזי אמר המערער למתלונן שלא אכפת לו לנסוע כשהאזעקה פועלת, אך לדבריו היא פעלה זמן קצר ולאחר מכן חדלה.